1שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, על הקל, וכיון שמצורע חמור יותר מנזיר, שעליו לגלח את כל שיער גופו, אי אפשר ללמוד ממנו כדי להחמיר על הנזיר, ולכן צריך שייאמר "תער" בנזיר ללמד שתגלחת אחרונה היא בתער דווקא.2רבי אומר: אינו צריך את המלה "תער" ללמד לתגלחת אחרונה, שכן הרי הוא אומר "תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה'" במדבר ו, ה, ומתוך הדברים נלמד כי התורה אמרה: "אחר מלאת" — לא תהא תגלחת אלא בתער.3ומקשים: מדברי רבי משמע שהמלה "תער" מלמדת שאין איסור גילוח אלא בתער, שהרי כך הוא לומד לענין תגלחת אחרונה, והכתיב והרי נאמר "תער לא יעבר על ראשו" במדבר ו, ה ומ"לא יעבור" למדנו שאף בשאר אופנים!4ומשיבים: הרי זה בא ללמד לנזיר שגילח בתוך נזירותו בתער לעבור עליו בשני איסורי לאוין: משום תער, ומשום העברת שיער.5א בפרטי ההלכות של גילוח השיער בנזיר אמר רב חסדא: ללקות, אם גילח הנזיר שערו, לוקה גם בגלל גילוח שערה אחת, לעכב שאם גילח בסוף נזירותו את שערו והשאיר חלק מן השיער, שלא יצא ידי חובת התגלחת — הרי זה בשתים, אם השאיר שתי שערות, לסתור את הנזירות, אם עבר וגילח בתוך תקופת הנזירות — אינו סותר אלא כאשר היה הגלוח ברוב ראשו ודווקא בתער.6ושואלים: מכאן יוצא לדעת רב חסדא כי אם גילח בתער — אין כן, הרי זה סותר, במידי אחרינא בדבר אחר — לא סותר? והקתני והרי שנינו: מנין לרבות את כל המעבירין את השיער שחייב עליהם — תלמוד לומר: "לא יעבור", בכל אופן של העברה. משמע שלא רק בתער סותר! אלא אימא אמור כך בדברי רב חסדא: כעין תער, שאינו סותר נזירותו אלא כשמעביר את השיער כעין תער, ולא שמשאיר את מקצתו.7תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך כדברי רב חסדא בענין הסתירה: נזיר שתלש משערו או מירט, סיפסף שיפשף כל שהוא — אינו סותר, אלא כשמגלח ברוב ראשו ובתער דווקא. ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון: כשם ששתי שערות מעכבות בו שלא תיחשב תגלחת טהרתו כתגלחת שלימה, כך אם גילח בתוך הנזירות — שתי שערות בלבד סותרות בו.8ב תנן התם שנינו במשנה שם במסכת נגעים: שלשה סוגי אנשים מגלחין, ותגלחתן היא מצוה: נזיר, ומצורע "וכבס המיטהר את בגדיו וגלח את כל שערו"... והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו... ויקרא יד, ח-ט וכלל הלוים בשעה שהוקדשו לראשונה "וכה תעשה להם לטהרם... והעבירו תער על כל בשרם". במדבר ח, ז. וכולן שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות — לא עשו ולא כלום לא יצאו ידי חובה. ומפרשים את חלקי המשנה השונים.9אמר מר החכם: שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה. ושואלים: פשיטא פשוט הדבר, שהרי נאמר בכולם שהם צריכים לגלח! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר שעיקר הציווי משום עבורי העברת שער הוא וזו היא תכלית המצוה, ולכן אפילו סך את שערו נשא סם המשיר את השער יצא, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא כך הדבר, אלא המצוה היא בתגלחת.10קתני שנה שם עוד: וכולן שגילחו שלא בתער — לא יצאו. ושואלים: בשלמא נניח גבי אצל נזיר מובן הדבר, שכן כתיב נאמר בו: "תער לא יעבר על ראשו", ולמדנו מכאן שאף מצוות תגלחתו בתער. וכן גבי אצל לוים גם כן כתיב נאמר: "והעבירו תער על כל בשרם" במדבר ח, ז. אלא מצורע שתגלחת טהרתו בתער דווקא, מנלן מניין לנו?11וכי תימא ואם תאמר: תיתי תבוא, תילמד הלכה זו מהלוים בדרך זו: מה לוים שכן טעונין חייבים תגלחת, ואין תגלחתן אלא בתער — אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת — ואין תגלחתו אלא בתער. אולם איכא למיפרך יש מקום לשבור, להקשות את ההשוואה הזו ולומר: מה ללוים — שכן יש בהם חומרה יתירה שטעונין תנופה בגופם, שהרי בהקדשתם היה צריך אהרן גם להניף אותם עצמם במדבר ח, יא, תאמר במצורע שלא טעון תנופה!12אלא מה תאמר שתיתי תבוא, תילמד ההלכה שתגלחת מצורע דווקא בתער מתוך השוואה לנזיר, שאף הוא אינו טעון תנופה. ואולם גם את ההשוואה הזו אפשר לדחות: מה לנזיר שיש בו חומרה יתירה — שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע שלא. אלא צריך לומר שהלכה זו במצורע מחדא מהלכה אחת כגון לויים או נזיר לא אתיא באה, נלמדת, תיתי מתרויהון תבוא, תילמד משתיהן.13שכן, כפי שאמרנו מהי תיתי מאיזו תבוא, תילמד? תיתי תבוא, תילמד מלוים — הרי יש לפרוך: מה ללוים — שכן טעונין תנופה בגופן. אולם אז אפשר לטעון כנגד הפירכה הזו: נזיר יוכיח, שלא זו החומרה היא הגורמת לדין גילוח בתער, שהרי נזיר אינו טעון תנופה בגופו, ומכל מקום צריך לגלח בתער. ואם תטען כנגד זה: מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם — הרי אפשר לדחות: לוים יוכיחו שלא חומרה זו היא הגורמת לדין גילוח בתער, שהרי לויים אינם טעונים לחם בקרבנם ובכל זאת צריכים לגלח בתער.14וחזר סובב הדין לימוד זה מכאן לכאן, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, שהרי אפשר להראות הבדלים בין כל פרט ממנו אנו רוצים ללמוד. הצד השוה שבהם — שהן טעונין תגלחת, ותגלחתן בתער. אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת — ותגלחתו אף היא אינה אלא בתער.15אמר ליה לו רבא מברניש לרב אשי: ולפרוך ושישבור לימוד זה באופן הבא: מה להצד השוה שבהן בלויים ובנזיר, שכן16אין קרבנו בדלות, שבכל אחד מאלה יש קרבן קצוב ואין פוחתים ממנו בגלל דלותו של החייב בקרבן, תאמר במצורע שקרבנו בא גם בדלות, שאם דל הוא מביא תורים במקום כבשים ויקרא יד, כא-כב. וכיון שמצאנו שהיקל בו הכתוב בהשוואה לנזיר ולווים, שמא היקל בו גם לענין גילוח, שלא להצריכו דווקא תער! ואם כן אין מקור להוכיח שתגלחת במצורע היא בתער דווקא.17בהמשך לדיונים אלה אמר ליה לו רבא בר משרשיא לרבא: האי תנא תנא זה, מעיקרא מתחילה אמר לענין נזיר שתגלחתו בתער לעיל נזיר לט, ב: ללמדו ממצורע אי אפשר, משום שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, ומכאן משמע שפשוט לו הדבר שתגלחת מצורע עצמו היא בתער. והדר וחזר ואמר שנילף מדינא נלמד מן הדין בבנין אב שתגלחת מצורע היא בתער דווקא, ולבסוף מדינא נמי מן הדין גם כן לא יליף למד כפי הפירכה של רבא מברניש. ואם כן מה מקור ההלכה הזו במצורע?18אמר ליה לו: ההוא אותה ברייתא שאמרה שאין ללמוד ממצורע, ומשמע ממנה שפשוט שמצורע מגלח בתער, היא אליבא דרבנן לשיטת חכמים הלמדים תגלחת מצורע מאיסור השחתת זקן. הא זה — אליבא על פי שיטת ר' אליעזר שאינו למד תגלחת מצורע מאיסור השחתת זקן, ולפיכך נזקק הוא ללמוד דבר זה מן הדין. דתנן שכן שנינו במשנה: וכל אדם אינו חייב על השחתת זקנו עד שילקטנו יטלנו, יגלחנו בתער. ר' אליעזר אומר: אפילו ליקטו במלקט מלקחיים קטנים, או ברהיטני מעין מקצוע — חייב. שאינו סבור שאיסור השחתת זקן הוא בתער דווקא.19ומסבירים: מאי טעמייהו דרבנן מה טעמם של חכמים, כיצד למדים הם מכאן שתגלחת מצורע צריכה להיות בתער דווקא? — דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בתגלחת המצורע "יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו" ויקרא יד, ט וכיון שנאמר תחילה "כל שערו", "זקנו" מה תלמוד לומר? אלא לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" ויקרא כא, ה יכול אפילו מצורע כן, שאם היה כהן מצורע ובא להתגלח, שיהא אסור לו לגלח את זקנו — תלמוד לומר: "זקנו". שחזר הכתוב והדגיש, שלמרות האיסור הכללי בכהן לגלח זקן, בכל זאת חייב המצורע לגלחו.20ומנלן ומנין לנו שגילוח זה שלמדנו ממנו למצורע הוא דווקא בתער — דתניא שכן שנינו בברייתא לגבי איסור גילוח הזקן לכהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו" ויקרא כא, ה, יכול אפילו גילחו את הזקן במספרים יהא חייב — תלמוד לומר באיסור הכללי לכל ישראל: "ולא תשחית את פאת זקנך"ויקרא יט, כז, ללמד שאין חייב אלא בדרך השחתה, כשמשחית את זקנו עד שרשיו, מה שאין כן במספריים.21יכול ליקטו במלקט וברהיטני שיש בו השחתה יהא חייב — תלמוד לומר: "ופאת זקנם לא יגלחו", שאין חייב על השחתת זקן אלא בדרך גילוח. הא הרי כיצד? איזהו האופן של גילוח שיש בו השחתה — הוי אומר זה תער. ומכאן למדים חכמים לתגלחת מצורע, שמה שנאסר בכהן — בתער, מצוה לעשותו בתגלחת המצורע.22ומקשים: ממאי ממה אתה מסיק שמצות גילוח במצורע היא דווקא בתער? דילמא שמא לעולם תאמר אפילו ליקטו במלקט או ברהיטני נמי גם כן מצוה קעביד הוא עושה ויוצא ידי חובה, והא קאתי לאשמועינן ודבר זה בא להשמיענו שאפילו גילח בתער לא מיחייב עליה אינו חייב עליו משום השחתה. אבל אין מכאן הוכחה שחובת הגילוח היא בתער דווקא!23אמרי אומרים כתשובה לזה: אי סלקא דעתך כי עביד נמי אם עולה על דעתך שכאשר עושה גם כן במלקט או ברהיטני שפיר דמי יפה הדבר, אם כן לישתוק קרא מיניה שישתוק הכתוב ממנו מן הייתור של "זקנו" ולא יאמר דבר בענין זה, ואנא אמינא ואני מעצמי אומר כך: ומה גבי אצל נזיר דאיסורא קא עביד שאיסור הוא עושה כאשר מגלח את שערו בתוך ימי הנזירות, אפילו הכי כך הוא מחייב מתחייב גם על העברת שיער שלא בתער, הכא כאן במצורע שמצוה היא, כל שכן שיהיה מותר לגלח בכל דבר?
